מהי הפרעת קשב?

מהי הפרעת קשב?

הפרעת קשב (וצורותיה הרבות: הפרעת קשב ללא היפראקטיביות – ADD, הפרעת קשר עם היפראקטיביות – ADHD,) היא הפרעה במערכת העצבים המרכזית, וליתר דיוק, במערכת ההפעלה הרשתית, הגורמת לקשיים בהקשבה וריכוז, למידה וזיכרון, וקשיים ביכולת לעבד ולמיין מידע וגירויים הנכנסים הן מהעולם הפנימי (הסובייקטיבי) של האדם, והן מהעולם החיצוני (האובייקטיבי). הפרעת קשב בדרך כלל גורמת לסובלים ממנה תסכול רב, מעמסה ולחץ. הפרעת הקשב מפריעה בצורה כוללנית בכל צורות הלמידה, הן האקדמית והן החווייתית אצל ילדים, מתבגרים ומבוגרים.

מאפיינים נפוצים בקרב סובלים מהפרעות קשב

מוותרים בקלות בביצוע משימות, מטלות ותחביבים.

כישורי בחינת מציאות לקויים, והתחמקות מהגיון.

כישורי אינטגרציה, השלכה מהכלל לפרט ומהפרט לכלל לקויים.

כישורי קשב וריכוז לקויים, לא מסוגל להתמקד בנושא לאורך זמן.

קשיים בשמירה וניהול של הזיכרון לטווח הקצר ולטווח הארוך.

קשיים בקבלת החלטות, או בחירה בין אפשרויות ללא חרדה מיותרת.

כישורי תכנון לקויים, לא מסוגלים להתמיד באופן עקבי או להשלים מטלות.

קשיים בהבחנה בין גירויים חיצוניים מתחרים.

קל להסיטם ממטלות, שיחות או קשרים חברתיים.

לעיתים קרובות סובלים מגירוי יתר ומרגישות יתר לסביבתם.

כישורי האזנה לקויים, לעיתים קרובות מתפרצים לדברי אחרים, משנים את הנושא באופן פתאומי.

מתרגשים בקלות, מגיבים מהר ועוברים מהר ממצב אחד לשני.

קשיים ביכולת לנהל תגובות רגשיות, מגיבים בצורה מוגזמת לדפוסי רצף דיכוי עצבי, דבר הגורם להתפרצויות זעם.

מתוסכלים בקלות, חוסר יציבות רגשית ונטייה לבכי, המוביל לשינויי מצב רוח פתאומיים וחוסר עקביות התנהגותית.

לעיתים קרובות היפראקטיביים, עצבניים, רגשות של חוסר שקט משתלטות עליהם.

חוסר יכולת לשמור על התנהגות חברתית נאותה, לעיתים קרובות מפריעים בביה"ס.

מתקשים במעקב אחר הוראות והנחיות.

חסרי סבלנות, קשיים מתמידים בדחיית סיפוקים.

דורשים יותר מדי, עלולים לפתח נטייה להרס עצמי ותוקפנות.

דפוסי שינה לקויים, לעיתים קרובות מרגישים עייפים, כועסים או מדוכאים בזמן ההתעוררות משינה.

מהם הגורמים להפרעת קשב?

הפרעת קשב היא הפרעה מטבולית מגבילה של מערכתההפעלה הרשתית, מרכז המודעות המתאם את הלמידה והזיכרון, שבאופן רגיל מספק את החיבורים העצביים המתאימים הדרושים לעיבוד מידע שוטף וקשב ברור ולא מלחיץ. ראשית, הפרעה מטבולית זו מגבילה את פיתוח החיבורים העצביים והצפיפות העצבית הנדרשת לעיבוד יעיל ורב-משתנים (כלומר, יש מחסור באיברי עיבוד התפיסה של הגוף, ה"חומרה"). שנית, מגבלת ה"חומרה" הזו מובילה לחוסר איזון ביצירת המעבירים הכימיים הבין-עצביים (כלומר, "מתגי התיכנות" או ה"תוכנה" ה"מדליקים" ו"מכבים" את החומרה, כמו דופמין ונוראפינפרין), וחציצה עצבית לקויה הגורמת לחוסר איזון נוסף בין העיבוד באונה הימנית והשמאלית.

מערכת ההפעלה הרשתית וחיבוריה – במרכז המודעות, הקשב והלמידה

מערכת ההפעלה הרשתית כנראה מעורבת במנגנונים הנוירולוגיים היוצרים מודעות וקשב ממוקד. היא מקבלת דחפים מחוט השדרה ומעבירה אותם לתלאמוס, ומשם לקורטקס, וחזרה במעגל משוב להיפוקמפוס/תלאמוס/היפותלמוס ולמבנים העצביים המשתתפים כדי שיתרחשו למידה וזיכרון. ללא גירוי מתמיד של הנוירונים הקורטיקליים ע"י דחפי הפעלה רשתיים, האדם חסר הכרה ולא ניתן לגרותו. כאשר יש מספיק גירוי ליצירת מודעות, אבל אין מספיק גירוי ליצירת קשב, התוצאה היא הפרעת קשב או ליקוי למידה. כאשר יש עודף גירוי, האדם לא יכול להירגע או להתרכז (וכך מקבל גירוי יתר או היפראקטיביות), דבר המוביל לעיתים קרובות לתוצאה של הפרעת קשב עם היפראקטיביות.

כיצד המחסור הזה ב"חומרה" משפיע על למידה וזיכרון?

דפוסי הזיכרון והאסוציאציה (אנגרמים) דורשים יצירה שוטפת של חיבורים עצביים חדשים בתוך המוח, ועליה בכמות המובילים הכימיים הבין-עצביים והחוצצים כדי לשרת את החיבורים (סינפסות) האלה. כאשר יש מחסור בחומרי בניה עצביים, קשה למלא את הביקוש לחיבורים חדשים, דבר המפריע לעיבוד היעיל של מידע, מתסכל את האדם הסובל מהפרעת קשב, והופך את הלמידה לדבר קשה מאד, אם לא בלתי-אפשרי. במלים אחרות, ה"חומרה" העצבית נשארת במצב יצירה מוגבל (אין מספיק), וההיצע של "דרכים" או "חיווטים" חדשים אינו מדביק את הביקוש (עליה בגירויים או ב"תנועה") עבור חיבורים עצביים חדשים בתוך מערכת העצבים המרכזית. כך, לא ניתן לספק את הביקוש החדש לעיבוד עבור למידה, זיכרון וניהול מידע.

מהן ההשפעות של היעדר "חיבורי חומרה" מספיקים?

כאשר אין מספיק "חיבורים", התוצאה היא עודף שימוש ועודף לחץ במסלולים העצביים הקיימים, דבר הגורם ל"פקקי תנועה" או להתמוטטות כך ששום דבר אינו מעובד. הדבר הזה גורם לתסכול, בלבול ובעיות התנהגות ניכרות בקרב אנשים עם הפרעות קשב.

כיצד מגבלה זו משפיעה על היכולת התפיסתית של האדם?

למרות שהפרעת הקשב מתחילה במוח, למעשה היא מערבת את כל מערכת החושים (ראיה, ריח, מישוש, שמיעה וכו'), כמו גם את העולם הפנימי של החשיבה והרגש. כאשר יש מחסור במספר החיבורים העצביים הדרושים כדי לעבד את "התנועה" באופן חלק, נוצרת תחרות בין הגירויים השונים. גירוי תחרותי מדי של מספר מקורות חיצוניים ופנימיים (עודף גירוי ויזואלי, עודף גירוי קולי, עודף רגשות פנימיים, וכו') יכול להביא לתסכול, עצבנות, תוקפנות וחרדה. כאשר המוח, או ליתר דיוק, המערכת העצבית המוגבלת, נדרשת לעבודה מאומצת מדי מבחינה זו, היא אינה מצליחה "לכוון" או להתמקד על גירוי מסוים, תוך כדי "התעלמות" או "הפחתה" של גירוי אחר.

חוסר יכולת זה להתמקד בגירוי מסוים תוך הפחתת הגירויים האחרים גורים ל"רעש" מיותר במערכת החישה בתוך המוח. לאדם בעל הפרעת קשב, "הרעש העצבי" הזה כך כל לא מובחן, כל כך מפריע ומתמשך שזה נדמה כהתקפה תחרותית, המנטרלת כל ניסיון להתרכז על גירוי אחד תוך התעלמות מגירויים אחרים. ה"רעש" הזה כל כך מפריע ובלתי נשלט שרגשות של חוסר אונים וחרדה מציפות את האדם הסובל מהפרעת קשב, ומאלצות אותו לחפש דרכים לשרוד את האופי המתקיף של עולמו.

יש מספר אסטרטגיות אפשריות, אך שתיים מהן נפוצות ביותר וקלות ביותר לתיעוד. הראשונה היא זאת של הסובלים מהפרעת קשב עם היפראקטיביות. ההשערה היא שלאנשים עם הפרעת קשב עם היפראקטיביות – ADHD – יש מלאי מספיק של אצטילכולין, ומסלולים כולינגריים נקיים, חסרי ליפופוצין, דבר המאפשר להם להתחרות באופן פעיל ולהתגבר על המסרים המפריעים מבחוץ. כך, אנשים עם הפרעת קשב עם היפראקטיביות מנסים לפעול ברמה "רועשת" יותר או "פעילה" יותר (והופכים להיפראקטיביים) כדי לפצות על ה"רעש" בעולמם. בצורה הפשוטה ביותר, הסובלים מהפרעת קשב עם היפראקטיביות מנסים, לרוב, "לצעוק חזק יותר" ממערך הגירויים המתחרים בתוך מוחם. ובדרך כלל הם מנצחים, אך רק בטווח הקצר. ככל שהם מתאמצים להתגבר על ה"רעש", כך הם הופכים יותר עייפים ושחוקים.

אולי יעניין אתכם לקרוא על:

אך התמונה שונה עבור הסובלים מהפרעות קשב ADD . משערים שלאנשים אלה יש רמות נמוכות של אצטילכולין ואוכלוסיות שליליות של ליפופוצין במסלולים העצביים הכולינגריים, כך שקשה ומתיש ליצור תגובה תחרותית. כאן יש שימוש באסטרטגיית הטייה שונה. אנשים בעלי הפרעת קשב וליקויי למידה סובלים מ"רעש" רב כל כך שהם חייבים להפסיק את כל העיבוד החושי לחלוטין, כדי למנוע ולהטות את הגירויים. עבור אנשים כאלה, הקקופוניה הבלתי-פוסקת של "רעש עצבי" יוצרת גורם "מרדים" וכמעט היפנוטי, המעייף את הרגישות העצבית ואת אפשרויות התגובה במהירות רבה יותר מאשר אצל אנשים בעלי הפרעת קשב עם היפראקטיביות, דבר שאינו מאפשר הבחנה נוספת בין הגירויים או קשב מגיב. האפשרות היחידה שלהם היא פשוט "להיכנע" ל"רעש הלבן העצבי" החזק והבלתי-מובחן המופק ע"י חושיהם. אסטרטגיות אחרות אינן אפשריות משום שהסף העצבי של החושים כבר התמלא ולא ניתן להמשיך להשתמש בו. כך, בניגוד לאנשים אחרים, הסובלים מהפרעות קשב פשוט "מכבים את עצמם" ו"מתנתקים", ומייצרים רמות גבוהות של גלי טתא ו/או אלפא במוח (ראו תמונות המוח דלהלן).

לסיכום, חוסר הקשב, חוסר המנוחה, ו"חוסר השליטה" היא רק ביטוי של אסטרטגיית "הישרדות" תפיסתית, שהאנשים זקוקים לה כי הם "טובעים" בים של "רעש" של גירויים חודרניים ותוקפניים, "רעש" שמציף אותם ושאי אפשר למיין אותו ולהתמודד איתו.

הבדלים בפעילות מוחית בקרב אנשים ללא הפרעת קשב ואנשים עם הפרעות קשב

מפות המוח בצד שמאל (1 ו-2) הם של אנשים (במקרה זה, ילדים) "רגילים": נערה בת 14 וילד בן 9. התמונות בצד ימין (3 ו-4) הם של אנשים הסובלים מהפרעות קשב: נערה אחרת בת 14 וילד אחר בן 9. שימו לב כיצד שני הסובלים מהפרעות קשב (3 ו-4) מראים על רמות גבוהות יותר (יותר צבע אדום) של פעילות טתא ואלפא במפות מאשר האנשים הרגילים. אזור של פעילות גלי טתא מוגברת קשור בדרך כלל בישנוניות. פעילות אלפא גבוהה קשורה בדרך כלל בעצלות. התוצאות של הסובלים מהפרעות קשב (3 ו-4) הם מצבים אופייניים של חוסר קשב ומיעוט גירויי של מערכת ההפעלה הרשתית שלהם, וכנראה של מספר בלתי מספיק של חיבורים. כך האדם הסובל מהפרעות קשב יכול "לכבות" את סביבתו. לעומת זאת, התוצאות של האנשים ה"רגילים", עם רמות נמוכות של גלי אלפא וטתא (1 ו-2) הם אופייניים לערנות וקשב ממוקד, המראה על גירוי מספיק של מערכת ההפעלה הרשתית, וכן על מספר מספיק של חיבורים עצביים.

האם מספר "חיבורי החומרה" משפיע על האינטליגנציה?

באופן כללי נכון שככל שיש יותר "חיבורים" עצביים, כך מתקדם תהליך הלמידה והזיכרון. וככל שיש פחות "חיבורים", כך נעשים הלימוד והזיכרון מתסכלים יותר. כך, יש קורלציה גבוהה בין מספר/צפיפות ה"חיבורים" במוחו של אדם לבין האינטליגנציה שלו. באופן אירוני, אנשים בעלי הפרעת קשב הם בדרך כלל אלה שבעקבות העלייה בביקוש, כנראה למדו לנצל עד מקסימום את ה"חיבורים" שיש להם, וכך רבים מהם לומדים להגביר את היעילות של העיבוד כדי לעמוד במשימה. לכן, רבים מהם הינם בעלי אינטליגנציה מעל הממוצע – אך יתכן שהם היו עוד יותר חכמים אילו היה ניתן לספק להם את חומרי הבניה ליצירת חיבורים נוספים, דבר המאפשר להם חומרה נוספת, וכך כושר עיבוד נוסף, כדי לעבד את המידע בצורה עוד יותר יצירתית, תוך הפחתת התסכולים והסבל של היותם כלואים במערכת עצבית הקטנה עליהם.

האם ניתן לעשות משהו כדי לתקן את חוסר התפקוד המטבולי של מערכת ההפעלה הרשתית?

כן, ניתן! כאשר מספקים באופן מתאים: א. חומרי בניה עצביים, ב. חומרים מקדימים למובילים הכימיים העצביים, ומאגר מתאים של חוצצים עצביים, הרשתות העצביות יכולות להיווצר ולהתפתח בצורה מהירה כדי לספק את הדרישה הגוברת של העומס העצבי הרב, במיוחד בקרב ילדים לפני גיל ההתבגרות. למעשה, אם נותנים להם הזדמנות, נוירונים בודדים יכולים לגדול בקצב של 3 עד 5 מ"מ ביום! ויש בערך 100 מיליארד נוירונים במוח שניתן לפתחם, כמו גם מספר עצום של 900 מיליארד תאים גליאליים ("עוזרים") – סך הכול כטריליון תאים (1,000,000,000,000) שניתן לטפח – וזה פי 10 ממספר הכוכבים המוערך בגלקסיה שלנו.

האם חומרי הבניה העצביים האלה חשובים עד כדי כך?

כן! כמחצית ממשקל המוח היבש (נוירונים, גליאלים ותאי מוח) מורכב מחומצות שומניות וליפידים. ה"חיבורים העצביים הקשים", או הסינפסות, בין כל האזורים החשובים האלה של המוח, בהם מתרחש התיאום של הזיכרון והלמידה, מתאפשר בעיקר הודות למבנים של חומצות שומניות ופוספוליפידים. בנוסף, המספר הפיזי של החיבורים העצביים מאפשר יצירה נוספת של מעבירים כימיים בין-עצביים וחוצצים עצביים, שבתורם מגבירים עוד יותר את עיבוד הזיכרון והלמידה. אם אין אספקה מספקת של לבני בניין חיוניים אלה של ה"חומרה" וה"תוכנה" של המוח, חיבורים רבים פשוט לא ייווצרו או יתפתחו. "אטנד" מתוצרת "וקסה" מספק את הגורמים החיוניים האלה!

המבנה המורכב של נוירון טיפוסי

ה"חומרה" הבסיסית של מערכת העצבים המרכזית חייבת להיות קיימת כדי שזיכרון ולמידה יתרחשו בצורה תקינה.

ככל שיש יותר נוירונים המסוגלים ליצור "חיבורים" עם נוירונים אחרים, כך הלמידה והזיכרון הופכים ליעילים וקלים יותר. ללא "חיבוריות" כזאת, הלמידה מתוסכלת ונפגמת, כפי שקורה אצל אנשים עם הפרעת קשב.

לתיאום פגישת ייעוץ וקבלת מידע נוסף ניתן ליצור קשר