הקשבה היא אחת ממיומנויות היסוד של כל יועץ או מטפל, וראוי שכל אדם יהיה מצויד בה. לכאורה, כל אחד מסוגל להקשיב לזולתו כאשר הוא מעוניין בכך. אולם בפועל, מדובר במיומנות מורכבת, הכוללת, בין השאר, כוונה כנה להקשיב, פתיחות, סבלנות, חוסר שיפוטיות, ומעל לכל – צמצום עצמנו ופינוי מקום לאחר. מאת: ד"ר רינת חלאבי
כולנו מעוניינים להבין את מי שנמצאים סביבנו ולהעניק להם תחושה שאכפת לנו מהם ושאנו מבינים לליבם. הקשבה היא הבסיס להבנה, אולם בפועל, למרות רצוננו הטוב אנו נתקלים במקרים שהיקרים לנו, בין אם הם בני זוג, חברים, עמיתים לעבודה או הילדים הפרטיים שלנו, טוענים שאיננו מקשיבים להם ושאיננו מבינים אותם. במהלך עבודתי בייעוץ בבתי הספר נתקלתי לא אחת בקונפליקטים שהתרחשו על הרקע הזה
לדוגמה, זכור לי מקרה, שמורה ניגשה אלי, נסערת ואובדת עצות, ואמרה לי את המשפט הבא: "איני מבינה את הילד הזה. אני מנסה לדבר אל ליבו בכל דרך אפשרית, אך הוא אינו מוכן להקשיב לי". תגובתי הייתה, שאין היא יכולה להבין את התלמיד, כיוון שאינה מקשיבה לו, אלא מצפה שהוא יקשיב לה. ואכן, פעמים רבות אנו מלאי רצון טוב לסייע לאחרים, בשעה שכל שאנו צריכים לעשות על מנת לבסס אמון ותקשורת חיובית הוא להיות קשובים לדבריהם.
הקשבה היא אחת ממיומנויות היסוד של כל יועץ או מטפל, וראוי שכל אדם יהיה מצויד בה. לכאורה, כל אחד מסוגל להקשיב לזולתו כאשר הוא מעוניין בכך. אולם בפועל, מדובר במיומנות מורכבת, הכוללת, בין השאר, כוונה כנה להקשיב, פתיחות, סבלנות, חוסר שיפוטיות, ומעל לכל – צמצום עצמנו ופינוי מקום לאחר. לא כל אדם מצויד בכישורים אלו, ולכן יש המתקשים להקשיב. אולם, ניתן ללמוד הקשבה, לתרגל ולהשתפר.
כדי להקשיב ולהבין נקודת מבט שהיא שונה משלנו, וכדי לגרום לזולת להרגיש שאנו מקשיבים לו ומבינים אותו, חשוב להקפיד על כמה כללים ולהימנע מכמה כשלי הקשבה.
ראשית, חשוב לפנות זמן להקשבה. הקשבה שנעשית כלאחר יד, תוך כדי ביצוע פעולות אחרות, או בהיסח הדעת, בעת שאנו טרודים במחשבות ובעיסוקים אחרים, אינה הקשבה שמקדמת הבנה. זו גם אינה הקשבה שמכבדת את הזולת. לדוגמה, כאשר בן הזוג מבקש לשוחח אתנו בעניין שמטריד אותו, חשוב שנפנה זמן כדי להקשיב לו, ולא נעשה זאת אגב עיסוק אחר. עדיף לקבוע מועד מאוחר לשיחה, מאשר להיענות לבקשתו באופן מידי ולהסתכן בהקשבה חלקית, שאינה איכותית.
בנוסף, ישנן כמה תגובות שעלינו להימנע מהן במהלך ההקשבה , משום שהן עלולות להרגיז את בן הזוג ולגרום לו להרגיש שאיננו מגלים אכפתיות כלפיו, ושאיננו מנסים להבינו. אני מתכוונת לתגובות אוטוביוגרפיות, חטטניות, פתרוניות ושיפוטיות, או כפי שאני מכנה אותן – תגובות אחפ"ש.
ב"תגובה אוטוביוגרפית" אני מתכוונת לכך שבן הזוג מדבר על מקרה שמזכיר לנו דבר מה שחווינו בעצמנו בעבר. במצב זה יש לנו נטייה "לתפוס את הבמה" ולספר לו על החוויה שלנו, גם בטרם סיים את סיפורו. אולם אם נעשה זאת, סביר מאד שנגרום לו להרגיש שאנו מעוניינים לדבר על עצמנו , במקום להקשיב לו.
"תגובה חטטנית" פרושה שאילת שאלות מתוך סקרנות ומתוך רצון לקבל פרטים שבן הזוג אינו מעוניין לספק אותם או שאינו מייחס להם חשיבות.
"תגובה פתרונית" מתפתחת מחשיבה מעשית המכוונת למתן עצות או פתרונות הנתפסים בעינינו כרלוונטיים לבן הזוג. אולם, בעודנו ממהרים לתת אותן אנו שוכחים שהעצות הנשלפות מארגז הכלים שלנו , אינן בהכרח מתאימות לבן הזוג. דומה הדבר לניסיון להרכיב את המשקפיים שלנו על עיניו של בן הזוג, הגם שאינם משפרים את ראייתו, ואולי אף מטשטשים אותה.
"תגובה שיפוטית" פירושה העברת ביקורת, חיובית או שלילית, על בן הזוג או על מה המקרה שאודותיו הוא מדבר כאשר מדובר בביקורת חיובית, נשללת מבן הזוג האפשרות לחשוב על המקרה באופן נטרלי וחסר פניות. כאשר מדובר בביקורת שלילית, התגובה עלולה להובילו לתחושות אשם ובושה.
מבין ארבע התגובות המובילות לכשל בהקשבה תגובה שיפוטית היא אפוא ההרסנית ביותר. מצד אחד היא שוללת את הסיכוי לעיבוד משמעותי של הנושא שעליו משוחחים, ומצד שני, היא מעוררת רגשות שליליים. וכבר אמרו חז"ל בעניין זה – "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו".
הקפדה על כללים אלו, תסייע לנו לקיים תקשורת טובה עם אחרים ולגרום להם לכבד אותנו ולהקשיב לנו. צריך לזכור שאם אנו מעוניינים שאחרים יבינו אותנו, עלינו להבין אותם תחילה. עקרונות אלו תקפים בחדר הטיפולים, כמו גם במצבי תקשורת בין אישית בחיי היום יום.